האם מותר להתפלל בלי הפרדה עם נשים ?
הרב יניב חניאיבכסליותשעז12/12/2016
שאלה:
אני כל שישי מתפלל ביחד עם נשים ללא הפרדה האם התפללות ללא הפרדה היא חילול השם? מה בעצם יקרה אם אני יתפלל שם?
תשובה:
על פי ההלכה (נלמדת מגמרא מפורשת) וכן על פי מנהג ישראל יש צורך במחיצה בזמן התפילה. יש כל מיני דעות לגבי גבהה ו"כמה היא מסתירה", אולם יש צורך במחיצה וכך נהגו בכל בתי הכנסת.
לעניות דעתי תפילה ללא מחיצה יש בה בודאי חילול השם, בכמה מובנים-
א) מבחינת ה"בעיטה" בהלכה, שזה דבר נורא ואיום. זה משהו משהו כנגד ההלכה בתוך בית כנסת עצמו וזו הצהרה שלילית ביותר.
ב) כולנו חיים במרחב בציבורי ושם הנושא הזה, של הפרדה בין גברים לנשים בזמן תפילות, הוא נושא לויכוח גדול בין היהדות הנאמנה ליהדות הרפורמית ובעצם התפילה בצורה כזו יש משום "הסכמה" ותמיכה ברפורמה וזה אחד הנושאים שכל כולו מלחמה בין היהדות לרפורמים וזה דבר מאוד לא פשוט.
ג) עצם התפילה בצורה כזו היא דבר מאוד לא חיובי, משום הרהורים, הסחת הדעת מהתפילה, התרכזות ב"פוזה" ועוד... ובמקום שאין קדושה לא יכולה להיות תפילה אמיתית.
אני סבור שבימים אלו, שבהם עיקר המאבק מול כוחות השלילה של היהדות הוא סביב אלו- של רפורמה, של היחס בין המינים, של היחס לקדושה, אסור בשום פנים להשתתף בתפילה כזו.
אני לא יודע "מה יקרה" את תתפלל שם, אין לי שום יכולת לדעת, אבל זה בודאי סותר את ההלכה ואת הדרך היהודית הנכונה.
תשובות נוספות בנושא-
דין יחוד
בגדול אשה עם שני גברים זה לא נחשב ייחוד, כך שהלכתית יבש זה לא יחוד.
במקרה הזה, אני מניח שמדובר בשעות יום וכמה שהמסלול יהיה מבודד בודאי יש לפחות חשש שמישהו יעבור, כך שאני חושב שניתן להקל ושזה לא יחוד.
בגדול אשה עם שני גברים זה לא נחשב ייחוד, כך שהלכתית יבש זה לא יחוד.
במקרה הזה, אני מניח שמדובר בשעות יום וכמה שהמסלול יהיה מבודד בודאי יש לפחות חשש שמישהו יעבור, כך שאני חושב שניתן להקל ושזה לא יחוד.
חוף נפרד
זה תלוי קצת בכל מיני דברים, אבל נראה לי שמקובל עד גיל 3 או 4. יותר מזה גם אם זה לא נורא מבחינת הילד, זה יכול בהחלט להטריד נשים אחרות שנמצאות שם. נראה לי ש3 ארבע זה הטווח.
זה תלוי קצת בכל מיני דברים, אבל נראה לי שמקובל עד גיל 3 או 4. יותר מזה גם אם זה לא נורא מבחינת הילד, זה יכול בהחלט להטריד נשים אחרות שנמצאות שם. נראה לי ש3 ארבע זה הטווח.
צניעות ומוסר
א. אני סבור שזו בהחלט "דרישה לגטימית". גם בדברי חז"ל ובעוד מקומות רבים יש חשיבות גדולה מאוד לבתולין וחכמים מתייחסים לכך בכובד ראש. כמובן שיש מקרים שבהם זה לא יכול להכריע לרעת הבחורה (כמו לדוגמא מישהי ממש איכותית שחזרה בתשובה וכדומה...) וידוע שהבבא סאלי התחתן עם גרושה במקרה מסויים, אולם בניגוד לעולם המודרני אנחנו מייחסים לכך חשיבות ויש בהחלט לגיטימיות לדרישה. כמובן שאם יש מצב של התנגשות, ראוי לבחון זאת ולא לפסול מישהו רק בגלל זה, אבל זה צריך להילקח בחשבון. בטח ובוודאי בימינו שיש זילותא גדולה כל כך בענייני צניעות ושלעניין הזה יש משמעות גדולה.
ב. זו שאלה גדולה איך. אבל נדמה לי שיש שלב שבו ניתן ואפשר לומר את זה. זה כמובן תלוי בסיטואציה, בבחורה, בבחור וכדומה... אבל במצב מסויים ניתן לומר את זה, אם הנושא הזה בכלל עולה כשאלה (כלומר- אם זו בחורת אולפנה, צנועה וחסודה, שניכר שהיא לא בעניין אני לא בטוח שצריך לשאול בכלל...), אבל הוא מנקר ברקע, אז אפשר לומר- "אני יודע שימינו נהוג ממש לזלזל בעניין של צניעות ושמירת נגיעה... אבל לי זה ממש חשוב והייתי רוצה לדעת איך את רואה את זה, איך ראית את זה בעבר והאם הגעת למצבים שהשאלה הזו בכלל עלתה..." משהו כזה.
א. אני סבור שזו בהחלט "דרישה לגטימית". גם בדברי חז"ל ובעוד מקומות רבים יש חשיבות גדולה מאוד לבתולין וחכמים מתייחסים לכך בכובד ראש. כמובן שיש מקרים שבהם זה לא יכול להכריע לרעת הבחורה (כמו לדוגמא מישהי ממש איכותית שחזרה בתשובה וכדומה...) וידוע שהבבא סאלי התחתן עם גרושה במקרה מסויים, אולם בניגוד לעולם המודרני אנחנו מייחסים לכך חשיבות ויש בהחלט לגיטימיות לדרישה. כמובן שאם יש מצב של התנגשות, ראוי לבחון זאת ולא לפסול מישהו רק בגלל זה, אבל זה צריך להילקח בחשבון. בטח ובוודאי בימינו שיש זילותא גדולה כל כך בענייני צניעות ושלעניין הזה יש משמעות גדולה.
ב. זו שאלה גדולה איך. אבל נדמה לי שיש שלב שבו ניתן ואפשר לומר את זה. זה כמובן תלוי בסיטואציה, בבחורה, בבחור וכדומה... אבל במצב מסויים ניתן לומר את זה, אם הנושא הזה בכלל עולה כשאלה (כלומר- אם זו בחורת אולפנה, צנועה וחסודה, שניכר שהיא לא בעניין אני לא בטוח שצריך לשאול בכלל...), אבל הוא מנקר ברקע, אז אפשר לומר- "אני יודע שימינו נהוג ממש לזלזל בעניין של צניעות ושמירת נגיעה... אבל לי זה ממש חשוב והייתי רוצה לדעת איך את רואה את זה, איך ראית את זה בעבר והאם הגעת למצבים שהשאלה הזו בכלל עלתה..." משהו כזה.
קול באשה ערווה- שייך בדורנו?
נראה שהשלב הראשון, ההכרחי ביותר והקשה ביותר בעבור כל אדם מאמין – הוא קבלת העובדה ששכלך המתוחכם, המודרני, הבשל, מבוגר וכל מה שתרצו, עדיין כפוף לשכל עליון יותר, שחושב לפעמים אחרת ממך. זה קשה יותר מלצום, קשה יותר מלהתנזר מתאוות ולכן מהווה אולי את המטרה הגבוהה של כל מאמין – קבלת העליונות של מישהו על עצמך. באופן מפליא ביהדות הקושי הזה בא לידי ביטוי דווקא במקום הלכאורה אנושי של התורה: הקבלה של התורה שבעל פה כתרגום ל"רצון" הישיר של אלוקים.
במשך הדורות, גם מי שהיה מוכן, אולי, לקבל את הקב"ה כמנחה דרך עליון, התקשה פעמים רבות לקבל את התרגום המעשי של הרצון האלוקי כפי שהוא מופיע בתורה שבעל פה. המחשבה שבני אדם, בשר ודם כמוני, התקדמו מבחינה רוחנית עד כדי כך שדבריהם מתארים ומבטאים את הרצון האלוקי עצמו – קשה לנו לעיתים יותר מההכרה בעליונותו של האל. אם תרצו, המאבק על התורה שבעל פה הוא מאבקה המרכזי של היהדות לכל אורך הדורות, החל ממתנגדי משה, עבור דרך הקראים, הנוצרים ועד לרפורמים של ימינו. זוהי נקודה שמציבה קשיים גם מבחינה שכלית ורוחנית – איך יתכן שדברים שאמרו רבנים לפני מאות שנים הופכים להיות תורה? מי שמם להחליט? מה הופך להיות חלק מהיהדות ומה לא? אילו דברים הופכים להיות "מצווה" ואילו מהם נידחים, ועוד. לא לחינם קיים עיסוק רחב כל כך בסוגיות אלו בכל רחבי התורה – מכיוון שבסופו של דבר מתברר שהיהדות היא יהדות רבנית וחז"לית,
ממילא לעצם ההגדרה של דברי חז"ל יש את המשמעות הגדולה ביותר לגבי יהודי מאמין. יש לדברים משמעות בהרבה תחומים, מצד אחד כפירה בדברי חכמים כמוה ככפירה באלוקים בעצמו ומצד שני "מגלה פנים שלא כהלכה" הוא חטא חמור ביותר, כי גילוי הפנים כהלכה הוא המקצוע המרכזי ביותר בחייהם של היהודים.
על פי הדברים הללו היה לי קשה מאוד לקרוא ולהבין את דברי רבנים מסויימים, על כך שאיסור קול באישה נובע מ"האווירה התרבותית לפני 1500 שנה". גם אם נקבל את העובדה הלא נכונה שיש הבדל כלשהוא בין חוסר הצניעות בימינו לבין חוסר הצניעות בימי חז"ל ושאז אנשים התייחסו ביתר תאווה לקולות נשים בגלל נדירותם, ואפילו אם נתעלם מהעובדה שאיסור קול באישה נלמד מפסוק מפורש והוא לא גזירה, תקנה או לימוד בשלוש עשרה מידות [גמרא במסכת ברכות כד- "אמרשמואל: קול באשה ערוה, שנאמר"כי קולך ערב ומראך נאוה"... בגמרא ניתן להבין שמדובר על איסור כללי, או על איסור שנוגע לדיני קריאת שמע, כהבנה הראשונה פסקו כל ראשוני ספרד ובעקבות הרמב"ם גם השו"ע. הגמרא במסכת סוטה מבארת יותר את האיסור - "אמררביוסף: זמרי גברי ועני נשי - פריצותא, זמרי נשי ועני גברי - כאש בנעורת."], ה"אווירה התרבותית" הזו היא בדיוק התורה שבעל פה שממנה נלמדים כל דיננו. ממילא אין שום הבדל שהוא בין לימודי חז"ל לגבי שופר לבין קול באישה. המקור הוא אותו מקור והחשיבות מקבילה, או יותר נכון לומר – המקור שפוטר נשים משמיעת קול שופר הוא זה שאוסר על גברים לשמוע קול אישה שרה... מה שצריך להוביל לזה שעל שמיעת שופר לא שוברים את הכלים ואילו על קול אישה כן – בדיוק הפוך ממה שציינה הרבנית פיוטרקובסקי.
כמובן, ישנה השתלשלות הלכה ארוכת שנים וצריך לבדוק מה כתבו על כך הפוסקים במרוצת הדורות, צריך גם לבדוק הלכתית האם פשט האיסור בישראל או לא, מי מוגדר "ישראל" לצורך עניין זה ועוד, הכל מתוך אותה זהירות שלא לגלות פנים שלא כהלכה ומתוך רצון להתאים עד כמה שניתן את ההלכות הללו למציאות חיינו, אולם הגדרה של "עולם תרבותי שונה" אצל חכמים ובימינו שלנו היא לא רק מדרון חלקלק שמוביל לרפורמה אלא היא היא תחתיתו של המדרון בעצמה, המקום האחרון שאליו ניתן להידרדר. כמובן, ברור שאין זו כוונתה של הרבנית פיוטרוקובסקי, או של אחרים שעסקו בנושא בשבועות האחרונים, אולם מסגנון הדברים נראה שיש מקום לחידוד "גבולות הגזרה"- ב"עולם התרבותי" של חז"ל לא שמעו על חווה אלברשטיין, אבל בהחלט שמעו על שירת נשים, על מלכים שחייהם המוטרפים היו גורמים למשתתפים הפרועים ביותר של "הישרדות" להסמיק, ובכל זאת למדו "רק" מפסוק שאסור לגבר יהודי לשמוע אישה שרה. זה הבסיס ההלכתי ולא התרבותי של האמירה. כעת אפשר ואפילו צריך לדון האם מדובר באישה אחת או בקולות רבים, האם מדובר על שירה או על זמרה או כל דיון הלכתי אחר, כולל הדיון האם שמירת ההלכה הזו היא חילול ה' או קידושו ברבים. אבל זהו המישור היחיד שבו מתנהלים הדברים. בשום מקרה לא נאמר שחכמים דיברו על מציאות אחרת, על תרבות שונה ושלכן דבריהם אינם רלוונטיים לדורנו, הסוּפּר-מתקדם ובריא מבחינת הזבל שבו הוא צופה.
ישנו בהחלט מרווח במציאות שבו יהודים דנים ומנסים להגדיר את היהדות כתרבות, נחמדה או לא נחמדה, בלבד. אולם מדובר על מרווח חילוני למהדרין ולא במרחב של הציונות הדתית, שיוצא מנקודת הנחה חילונית ואפילו נוצרית שלפיה אין באמת קשר בין הרצון האלוקי למה שנכתב בגמרא... במובן מסוים אפשר שזוהי הנקודה המרכזית של מי שמנסים לחיות את היהדות כתרבות: הניתוק בין התורה שבעל-פה לבין נותן התורה.
נראה שהשלב הראשון, ההכרחי ביותר והקשה ביותר בעבור כל אדם מאמין – הוא קבלת העובדה ששכלך המתוחכם, המודרני, הבשל, מבוגר וכל מה שתרצו, עדיין כפוף לשכל עליון יותר, שחושב לפעמים אחרת ממך. זה קשה יותר מלצום, קשה יותר מלהתנזר מתאוות ולכן מהווה אולי את המטרה הגבוהה של כל מאמין – קבלת העליונות של מישהו על עצמך. באופן מפליא ביהדות הקושי הזה בא לידי ביטוי דווקא במקום הלכאורה אנושי של התורה: הקבלה של התורה שבעל פה כתרגום ל"רצון" הישיר של אלוקים.
במשך הדורות, גם מי שהיה מוכן, אולי, לקבל את הקב"ה כמנחה דרך עליון, התקשה פעמים רבות לקבל את התרגום המעשי של הרצון האלוקי כפי שהוא מופיע בתורה שבעל פה. המחשבה שבני אדם, בשר ודם כמוני, התקדמו מבחינה רוחנית עד כדי כך שדבריהם מתארים ומבטאים את הרצון האלוקי עצמו – קשה לנו לעיתים יותר מההכרה בעליונותו של האל. אם תרצו, המאבק על התורה שבעל פה הוא מאבקה המרכזי של היהדות לכל אורך הדורות, החל ממתנגדי משה, עבור דרך הקראים, הנוצרים ועד לרפורמים של ימינו. זוהי נקודה שמציבה קשיים גם מבחינה שכלית ורוחנית – איך יתכן שדברים שאמרו רבנים לפני מאות שנים הופכים להיות תורה? מי שמם להחליט? מה הופך להיות חלק מהיהדות ומה לא? אילו דברים הופכים להיות "מצווה" ואילו מהם נידחים, ועוד. לא לחינם קיים עיסוק רחב כל כך בסוגיות אלו בכל רחבי התורה – מכיוון שבסופו של דבר מתברר שהיהדות היא יהדות רבנית וחז"לית,
ממילא לעצם ההגדרה של דברי חז"ל יש את המשמעות הגדולה ביותר לגבי יהודי מאמין. יש לדברים משמעות בהרבה תחומים, מצד אחד כפירה בדברי חכמים כמוה ככפירה באלוקים בעצמו ומצד שני "מגלה פנים שלא כהלכה" הוא חטא חמור ביותר, כי גילוי הפנים כהלכה הוא המקצוע המרכזי ביותר בחייהם של היהודים.
על פי הדברים הללו היה לי קשה מאוד לקרוא ולהבין את דברי רבנים מסויימים, על כך שאיסור קול באישה נובע מ"האווירה התרבותית לפני 1500 שנה". גם אם נקבל את העובדה הלא נכונה שיש הבדל כלשהוא בין חוסר הצניעות בימינו לבין חוסר הצניעות בימי חז"ל ושאז אנשים התייחסו ביתר תאווה לקולות נשים בגלל נדירותם, ואפילו אם נתעלם מהעובדה שאיסור קול באישה נלמד מפסוק מפורש והוא לא גזירה, תקנה או לימוד בשלוש עשרה מידות [גמרא במסכת ברכות כד- "אמרשמואל: קול באשה ערוה, שנאמר"כי קולך ערב ומראך נאוה"... בגמרא ניתן להבין שמדובר על איסור כללי, או על איסור שנוגע לדיני קריאת שמע, כהבנה הראשונה פסקו כל ראשוני ספרד ובעקבות הרמב"ם גם השו"ע. הגמרא במסכת סוטה מבארת יותר את האיסור - "אמררביוסף: זמרי גברי ועני נשי - פריצותא, זמרי נשי ועני גברי - כאש בנעורת."], ה"אווירה התרבותית" הזו היא בדיוק התורה שבעל פה שממנה נלמדים כל דיננו. ממילא אין שום הבדל שהוא בין לימודי חז"ל לגבי שופר לבין קול באישה. המקור הוא אותו מקור והחשיבות מקבילה, או יותר נכון לומר – המקור שפוטר נשים משמיעת קול שופר הוא זה שאוסר על גברים לשמוע קול אישה שרה... מה שצריך להוביל לזה שעל שמיעת שופר לא שוברים את הכלים ואילו על קול אישה כן – בדיוק הפוך ממה שציינה הרבנית פיוטרקובסקי.
כמובן, ישנה השתלשלות הלכה ארוכת שנים וצריך לבדוק מה כתבו על כך הפוסקים במרוצת הדורות, צריך גם לבדוק הלכתית האם פשט האיסור בישראל או לא, מי מוגדר "ישראל" לצורך עניין זה ועוד, הכל מתוך אותה זהירות שלא לגלות פנים שלא כהלכה ומתוך רצון להתאים עד כמה שניתן את ההלכות הללו למציאות חיינו, אולם הגדרה של "עולם תרבותי שונה" אצל חכמים ובימינו שלנו היא לא רק מדרון חלקלק שמוביל לרפורמה אלא היא היא תחתיתו של המדרון בעצמה, המקום האחרון שאליו ניתן להידרדר. כמובן, ברור שאין זו כוונתה של הרבנית פיוטרוקובסקי, או של אחרים שעסקו בנושא בשבועות האחרונים, אולם מסגנון הדברים נראה שיש מקום לחידוד "גבולות הגזרה"- ב"עולם התרבותי" של חז"ל לא שמעו על חווה אלברשטיין, אבל בהחלט שמעו על שירת נשים, על מלכים שחייהם המוטרפים היו גורמים למשתתפים הפרועים ביותר של "הישרדות" להסמיק, ובכל זאת למדו "רק" מפסוק שאסור לגבר יהודי לשמוע אישה שרה. זה הבסיס ההלכתי ולא התרבותי של האמירה. כעת אפשר ואפילו צריך לדון האם מדובר באישה אחת או בקולות רבים, האם מדובר על שירה או על זמרה או כל דיון הלכתי אחר, כולל הדיון האם שמירת ההלכה הזו היא חילול ה' או קידושו ברבים. אבל זהו המישור היחיד שבו מתנהלים הדברים. בשום מקרה לא נאמר שחכמים דיברו על מציאות אחרת, על תרבות שונה ושלכן דבריהם אינם רלוונטיים לדורנו, הסוּפּר-מתקדם ובריא מבחינת הזבל שבו הוא צופה.
ישנו בהחלט מרווח במציאות שבו יהודים דנים ומנסים להגדיר את היהדות כתרבות, נחמדה או לא נחמדה, בלבד. אולם מדובר על מרווח חילוני למהדרין ולא במרחב של הציונות הדתית, שיוצא מנקודת הנחה חילונית ואפילו נוצרית שלפיה אין באמת קשר בין הרצון האלוקי למה שנכתב בגמרא... במובן מסוים אפשר שזוהי הנקודה המרכזית של מי שמנסים לחיות את היהדות כתרבות: הניתוק בין התורה שבעל-פה לבין נותן התורה.
הסתכלות במקומות המכוסים
הבעיה שאתה מעלה היא אכן בעיה אצל נשים רבות שמגיעות לגיל הזה. בלי קשר לשאלה, הייתי מציע לכם לבדוק את ההתקן התוך רחמי של באייר לחמש שנים, הוא מונע מחזור לתקופה ארוכה מאוד.
לגבי עצם השאלה, כפי שכתבת נראה בדעת הרמב"ם שמה שאסור להסתכל הזמן הזה הוא מקום התורף, וכן נראה לי בפשטות שניתן להתלבש וכו' ללא בעיה. אני לא חושב שהיא צריכה להסתיר את גופה בזמן התלבשות וכו', מלבד אותו מקום.
לגבי להראות בכוונה תחילה את החלק העליון, זו שאלה שיותר תלויה בכם, כלומר- אני סבור שניתן להתיר זאת על בסיס מזדמן ולא באופן קבוע. אולם אם זה גורם לגירוי חזק מידי מצידך, או יכול להוביל ליחסים של ממש, אז עדיף שלא.
הבעיה שאתה מעלה היא אכן בעיה אצל נשים רבות שמגיעות לגיל הזה. בלי קשר לשאלה, הייתי מציע לכם לבדוק את ההתקן התוך רחמי של באייר לחמש שנים, הוא מונע מחזור לתקופה ארוכה מאוד.
לגבי עצם השאלה, כפי שכתבת נראה בדעת הרמב"ם שמה שאסור להסתכל הזמן הזה הוא מקום התורף, וכן נראה לי בפשטות שניתן להתלבש וכו' ללא בעיה. אני לא חושב שהיא צריכה להסתיר את גופה בזמן התלבשות וכו', מלבד אותו מקום.
לגבי להראות בכוונה תחילה את החלק העליון, זו שאלה שיותר תלויה בכם, כלומר- אני סבור שניתן להתיר זאת על בסיס מזדמן ולא באופן קבוע. אולם אם זה גורם לגירוי חזק מידי מצידך, או יכול להוביל ליחסים של ממש, אז עדיף שלא.
תפילה לא לכיוון ירושלים
על פי דברי חכמים צריך כל יהודי להתפלל ירושלים, בכל מקום בו הוא נמצא. יש בכך גם ערך נוסף- שכל היהודים בעולם מתפללים אל אותו מקום. כך שיהודים במזרח ארץ ישראל מתפללים למערב ויהודים במערב ארץ ישראל מתפללים במזרח, יהודים בצפון הארץ מתפללים לדרום (כיוון ירושלים) ואילו יהודים בדרום מתפללים צפונה וכדומה.
אולם לא תמיד אפשר לשים את הארון בדיוק בכיוון של ירושלים, מבחינה טכנית, במקרה כזה, העיקר להתפלל לכיוון ירושלים, לכן, אם מחמת טעות או אונס ארון הקודש אינו מכוון ממש כנגד ירושלים, המתפללים יכולים לכוון את הפנים שלהם כלפי ירושלים. אולם, אם כל הציבור טועים ופונים לכיוון ארון הקודש, מוטב שלא לפרוש מהציבור, צריך להתפלל אל הכיוון שאליו מתפללים כולם, במקרה כזה עדיף להפנות את הראש לכיוון ירושלים בכל זאת. אם מתפללים בשעת דחק בזמן נסיעה, כשהרכב מסתובב כל פעם לכיוון אחר אין צורך לכוון לכיוון ירושלים, אלא יושבים כרגיל ומתפללים.
על פי דברי חכמים צריך כל יהודי להתפלל ירושלים, בכל מקום בו הוא נמצא. יש בכך גם ערך נוסף- שכל היהודים בעולם מתפללים אל אותו מקום. כך שיהודים במזרח ארץ ישראל מתפללים למערב ויהודים במערב ארץ ישראל מתפללים במזרח, יהודים בצפון הארץ מתפללים לדרום (כיוון ירושלים) ואילו יהודים בדרום מתפללים צפונה וכדומה.
אולם לא תמיד אפשר לשים את הארון בדיוק בכיוון של ירושלים, מבחינה טכנית, במקרה כזה, העיקר להתפלל לכיוון ירושלים, לכן, אם מחמת טעות או אונס ארון הקודש אינו מכוון ממש כנגד ירושלים, המתפללים יכולים לכוון את הפנים שלהם כלפי ירושלים. אולם, אם כל הציבור טועים ופונים לכיוון ארון הקודש, מוטב שלא לפרוש מהציבור, צריך להתפלל אל הכיוון שאליו מתפללים כולם, במקרה כזה עדיף להפנות את הראש לכיוון ירושלים בכל זאת. אם מתפללים בשעת דחק בזמן נסיעה, כשהרכב מסתובב כל פעם לכיוון אחר אין צורך לכוון לכיוון ירושלים, אלא יושבים כרגיל ומתפללים.
עוד תוכן בשורש
שיעורי תורה
עוד מהרב יניב חניא
עוד בנושא הדרכה
מוצרים
